Deprecated: המתודה constructor ב-WP_Widget ב-mypageorder_Widget הוצא משימוש מגרסה 4.3.0! יש להשתמש ב-__construct() במקום. in /home/iluzlig1/domains/ayala-iluz.com/public_html/wp-includes/functions.php on line 6031
הציור כראי | אילה אילוז - עולם פנימי

אילה אילוז – עולם פנימי

הציור כראי

מחשבות בעקבות הציור הרי בתר

כאשר אני ניגשת לצייר ציור, יש לי כוונה. אני מארגנת צבעים שאני חושבת שארצה להשתמש בהם, חושבת אם ארצה לצייר ציור פיגורטיבי או מופשט. אני מתחילה מרקע, חושבת מה אוסיף לו ואיפה ימוקם.

אבל כמו בחיים, ההתכוונות לא מבטיחה דבר. כוחות חזקים ממני מופיעים, ספק מהלא מודע שלי ספק מחוץ לעצמיותי, ומוליכים את הציור למקומות אחרים. עתה נוצרת תנועה רבת עוצמה בין רגעים של התמסרות, בהם אני מאפשרת לעצמי להיות מובלת, לבין רגעים של עצירה, התבוננות, ובחינה של הדברים. בעקבות אלה נוצרים עידונים כמו הוספת גוונים, יצירת תנועה, שינוי זוית, ושינויים מהותיים יותר הדורשים מחיקה. תהליך זה חוזר על עצמו שוב ושוב.

כשציירתי על השולחן בגינה את הציור הרי בתר, רציתי לצייר ציור מופשט. בחרתי גוונים והצבתי אותם זה לצד זה, כדי שיתאימו למה שרציתי לבטא. אבל תוך רגע היו שם שמים, שמש ואדמה, ועליה, בקצה השמאלי התחתון של הציור, שיח בודד אדום עלים.

נאבקתי בשמש ומחקתי אותה. צללים כיסו את השמיים. מהשיח האדום יצרתי דמות שגבה אלי, לבושה גלימה סגולה, וכיוון שלא יכולתי לשאת את בדידותה הצמדתי לה דמות נוספת. הדמויות, שתי נשים, נאחזו זו בזו, האחת נשענת על רעותה מול השמים המקדירים, מלאי התנועה, כמבשרים אסון קרב.

שוב לא יכולתי לשאת את הרגשות שגאו בי למראה הציור. בנייר טואלט נסיתי למחוק את שתי הדמויות, אך רק טשטשתי אותן, והפכתי את המראה כולו לדמוי חלום. כשהמילים – חזק כמו הר זורם כמו נהר, מתנגנות בחזי, ציירתי הר חזק וחום, שכיסה את הדמויות. לידו ציירתי הר נוסף, והוספתי עוד הר בין השניים. סמוך לפסגות הוספתי אור לשמים בעזרת צבע לבן, והוספתי עוד תנועה לשמים, שגם קודם לכן עברה בהם רוח. עתה הוספתי להרים במריחות חזקות, כתמים בצבעים שונים, הפונים לכיוון המנוגד לזה של תנועת הרוח. כל הגוף כאב לי מעוצמת התחושות שהתערבלו בי, תחושות שעוד לא יכולתי לקרוא להן בשם.

מותשת, העמדתי את הציור, משעינה אותו על הקיר ליבוש, והלכתי לאכול. מפעם לפעם, גם תוך כדי הארוחה, יצאתי שוב לגינה, מתבוננת בו במבט זר. מה בקע מתוכי בלי שאהיה מודעת לקיומו. האם אני אוהבת את מה שיצא. מדוע לווה שינויים כאלה במהלכו ועוצמה רגשית כה רבה. מה הוא מראה בעצם.

מצאתי מקום שבו ארצה לתלות אותו. נתתי אותו למסגור. תליתי אותו והמשכתי להתבונן בו. היו בו שילובים – אווריריות ודחיסות, סכנה ובטחון, סערה ושקט, חיבור ובדידות, שממה ואוצרות טבע. התלבטתי במשך כמה ימים, איך לקרוא לו.

האם אקרא לו בשם פשוט – שלושה הרים. במשחק מילים – הרהורים. בשם של פעולה המבטאת רגש, למשל – התרסה. האם אקרא לו בשם של תכונה, שאני חושבת שבאה לידי ביטוי בציור – גאווה או עוצמה. האם אתיחס לניגודים בין תנועת הצבע בשמים ובאדמה, ואקרא לו כיוונים. האם אבחר בשם, המשלב בין התחושה שמשהו עומד להתרחש, לאמירה עלי, למשל – בת לניצולי שואה. האם אקרא לו בשם של חומר, שצבעו כגווני ההרים – ברונזה או  גופרית. אף שם לא היה נכון בעיני.

ככל שהתבוננתי בציור גברה התמקדותי באויר יותר מאשר באדמה. פתאום עלה בי הביטוי  – עד שיפוח היום. זכרתי שזה משהו משיר השירים, וניגשתי לבדוק. התוצאה הדהימה אותי. שני פסוקים, בשני פרקים שונים, בהם מופיע הביטוי – עד שיפוח היום ונסו הצללים. בשני הפסוקים מופיעים הרים.

בפרק ב' פסוק יז' אומרת האשה לאהובה – עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים סֹב דְּמֵה לְךָ דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בָתֶר. בפרק ד' פסוק ו' הוא נענה לה – עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים אֵלֶךְ לִי אֶל הַר הַמּוֹר וְאֶל גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה.

קראתי על פסוקים אלה וחשבתי עליהם. על הרוח הנופחת את היום. על האור המניס את הצללים. על האהוב הרוקד על ההרים, נגלה ונסתר בהתאם למקומו על ההר. על האל הנגלה ונסתר, כצבי הרץ בהר, מול בני האדם המחפשים אותו. על המלה בתר, שפירושה, גם מה שנחצה לשניים כמו בברית בין הבתרים, וגם אחרי – כמו בתקופת בתר הלידה. חשבתי על הבוקר, הזמן בו מזמינה האשה את אהובה לצאת לרקוד בטבע, ועל הגבר, ההולך אל שדי האשה – הר המור וגבעת הלבונה. חשבתי על אובדן חוש הריח שלי, וכמה הייתי רוצה להיות מסוגלת להריח מור ולבונה.

זה היה הרגע שבו החלטתי שתי החלטות. לקרוא לציור הרי בתר – ההרים שאחרי, ההרים החצויים, ההרים הקשורים לברית שבין גבר לאשה ובין האל לעם ישראל, ולהוסיף לציור שיר.

את העתיד – עד שיפוח היום, הפכתי להווה – הנה נפח היום על הרי בתר. לא ידעתי אם יחד אתו, נסו הצללים. גם לא ידעתי אם אלך אל הר המור ואל גבעת הלבונה. שאלתי את עצמי אם עוד אריח, אם עוד אוהב כך, אם אהיה בטוחה בברית הכרותה ביני לבין אלוהים.

אחר כך הבטתי בציור ועניתי לעצמי. היום נפח על הרי בתר. מהצללים התעלמתי, יודעת שהם שם, ואולי לא ינוסו לעולם. היה לי ברור – אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה.

זה רק נדמה לי שאני מציירת ציור. זה הציור שמצייר אותי. 

הציור והשיר