לילה בלי שינה

בין השדיים שלי יש עור בהיר,
מתחתיו – שכבת בשר דקה,
מתחתיה – עצמות,
מתחתן נפער חלל.

אני לוחצת בחוזקה על המקום
בארבע אצבעות
כדי להקטין אותו מעט,
אבל חדרי רוקנו מתוכנם,
ורוח מנשבת ביניהם
פורצת מן הפתחים.

אני מצמידה את כפות ידי
זו אל גב זו
ולוחצת על המקום
בשמונה אצבעות,
תוכי נוזל שחור
ממאן להתנחם.

בחוץ נשבר ענן
בקול רעם,
וגשם מתדפק בעדנה
על אדמה ועל כבישים,
אני במיטתי החמה, המוכרת,
בעורפי תומך הכר,
סביב גופי שמיכה רכה.
ואין ברחש הגשם,
בתמיכת המזרון בגבי
ברוך השמיכה העוטפת
ובידי הלוחצות על חזי,
כדי לנחם.
גם נשימתך הקצובה לצידי
והחום הבוקע מגופך הישן,
אינם מצליחים להרגיע אותי.

אני נצמדת אל גופך,
אוחזת זרוע חמה, חומה ושרירית,
בדיוק כמו שאני אוהבת,
ומצמידה אותה לאורך גופי.

בחוץ מפסיק הגשם.
בפנים כמו נרגע דבר מה לרגע,
ושב ונפרץ.

אולי אם היית נעור עכשיו
מהדק את גופי למזרון בגופך החזק,
מצמיד בין רגלי זכרות קשה וחמה,
היה נרגע בי
מה שמתעקש לא להירגע.

אבל אתה
משיב אליך את זרועך,
מסובב אלי את גבך,
וממשיך לנשום בשקט
עטוף בחלומך.