מי שמכיר אותי יודע שאין זו הפעם הראשונה שבה אני אופה עוגת תפוחים. מה יצר דווקא הפעם
את התהליך, שבעקבותיו נכתב השיר?
בימים שלפני כתיבתו, היה מזג אויר סוער. רוח עזה נשבה, מביאה חול מן המדבר, ומכסה הכל
בשכבת אבק צהבהב. משהו בתוכי הגיב כנראה לעוצמת הרוח. חיפשתי שקט בתוך הסערה,
וצלילות בתוך האובך. כשהתבוננתי בענפי העצים נעים בחוזקה, חשבתי עליהם, כמי שאינם
בורחים מפני הרוח, לא רק בגלל שורשיהם המחוברים לאדמה, אלא בגלל תבונתם. הם יודעים,
שיש לעמוד מול מה שמביאים החיים ואיננו יכולים לשנותו, כפי שהוא.
אחר כך הגיע הגשם ושטף את הכל. האבק הפך לבוץ. אחר כך נשטף גם הוא, ועלי העץ חזרו
להבהיק, מתקשטים בטיפות מים. משהו בתוכי נרגע לקול הגשם, התכנס אל הבית, וצורך
במאפה מתוק התגנב אל הפה.
ביום כתיבת השיר שמעתי הרצאה של הרב דניאל אפשטיין. ברגע מסוים סיפר על גישתו של
מרטין בובר, המזמין יצירת קשר קרוב ובלתי אמצעי, יחסי אני – אתה, ולא אני – לז, עם האחר.
כדי להמחיש זאת, סיפר איך יצר בובר קשר עם סוס אחד. הוא היה מגיע אל האורווה, מלטף
את גופו בכוונה רבה, וחש לא רק את אהבתו אל הסוס אלא גם את אהבת הסוס אליו. יום אחד
היתה דעתו פזורה, והוא ליטף אותו בהסח הדעת. המחיר היה אובדן הרגש המיוחד שהיה
לסוס אליו. מאז, גם אם ניסה ללטף את הסוס מתוך כוונה, לא חזרה כבר התחושה שהסוס
איתו, באופן שבו היה בעבר. כאשר בובר מדבר על יחסי אני – אתה, הסביר, זה לא חייב
להיות עם אדם אחר. זה גם יכול להיות עם חיה או עץ, ואני חשבתי על עץ הלימון, שענפיו
ניבטים מחלון חדר השינה בביתי.
ישנם רגעים יקרים, שבהם הפעולות היומיומיות ביותר נחוות כפיוט. ורמייר, שצייר נשים
בפעולות יומיומיות פשוטות, הצליח להעביר זאת, וכמוהו ויסלבה שימבורסקה, המתיחסת
באחד משיריה לציורו, מוזגת החלב.
כָּל עוֹד הָאִשָּׁה הַזֹּאת מֵהָרַיְקְסְמוּזֵיאוּם
מוֹזֶגֶת יוֹם אַחַר יוֹם
חָלָב מִכַּד לִקְעָרָה
בִּדְמָמָה וּבְרִכּוּז מְצֻיָּרִים,
הָעוֹלָם אֵינוֹ רָאוּי
לְקֵץ הָעוֹלָם.
רציתי אם כן, להעניק מחווה לעץ שבגינתי, להאיר את היופי שבפעולות היומיום הפשוטות,
ולהדגיש, כמו בציור את העולם, כשילוב של צורה וצבע. כך נולדו השבלול הצהוב של קליפת
הלימון והשבילים הירוקים של קליפות התפוחים.
משראיתי את היופי, יכולתי גם לחוש בעוררות המינית. הארוטיקה של צורת הלימון ופטמתו.
מרקם הקליפה וצבעו המלא אור. מעגל הפלחים ועסיסיות הפרי. חשתי גם בארוטיקה של
חדות החיתוך, התעגלות הקילוף, העירוב וההתמזגות הנמסה.
כיוון שמדובר גם בתפוחים, רציתי לבטא את המחשבה, שלו ניתן לי לבחור, הייתי שבה
ואוכלת מפרי עץ הדעת, למרות מחיר הגירוש מגן עדן. כדי להתמרד, כדי לדעת. כדי לחוש
במיניות הגוף, בפער בין לבוש לעירום, בחיבור שאינו רק עזר כנגד בין גבר לאשה. כדי
להרגיש, בלי פחד, כאב. בגלל גירוש, בגלל מאמץ. להזיע כדי לאכול לחם, לכאוב כדי להביא
לעולם חיים.
ומשהו מטעמו של גן עדן מתפשט בפה, בנגיסה חמימה של עוגת תפוחים.