הדת שלי היא שנת צהריים,
צוהר ועוד צוהר נפתחים אל רכותך.
אני מקפידה על קלה כחמורה –
אוכלת כדי שאהיה רגועה,
נכנסת אל החדר, עורכת נעילה,
מתפשטת להיות כמו שאותי ברא,
עולה אל המיטה
מתעטפת בשמיכה.
שקטה אני שואפת
את העלים שבחלון –
מה רבו מעשיך.
שוכבת על הצד
נשענת על זרועי –
כי ביד חזקה.
אני עוצמת את עיני
בהתכוונות עדנה
וחושך על פני תהום רבה.
נענה לתפילתי
אתה מראה לי את התוהו.
מקום אינו מקום,
זמן אינו זמן.
פורש את מרבדי געגועי,
מראה לי שהמוות לא קיים.
אפשר לעוף בלי כל תנועה,
המעשה אינו עיקר,
מוכר הוא זר וזר מוכר.
יש והפגישה קצרה,
עלי ללכת לעבוד
כי בזיעת אפי,
אך יש ימים שמתארכת,
ואז אתה נותן בי סימנים –
שיער פרוע, טעם פה,
משקל הגוף, חלקת העור.
תחושה עזה בשיפולי בטני
והתאפקות
לבל אקום באמצע התפילה.
כשאני פוקחת את עיני
אתה שב ומפתה אותי.
לפעמים אני נענית לך
נכנעת ליוצרי.
שוכבת על גבי
מרכינה את עפעפי,
שומטת את צריך
אוספת את אולי.
אין אלא ארץ ושמיים,
אפילו אור עוד לא נברא.
רואה הכל בעצימת עיניים
גופי כולו עטוף בחשכה.
כאייל תערוג על אפיקי מים
כן נפשי עורגת לך.